קבוצת כנרת עמוד הבית  |  מה חדש  |  יצירת קשר


אודותענפיםקהילהפנאי פלוסיזכורגלרייהתגובות









שם:
שנת לידה:
שנת פטירה:





א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת






אברהם מאירוב (גור)


תאריך לידה: 16/02/1931 כ"ט שבט תרצ"א
תאריך פטירה: 12/07/1948 ה' תמוז תש"ח
בן שרה ושאול אביגור
והוא בן 17 במותו.
מקום לידה: קבוצת כנרת
חלל מערכות ישראל.
מקום קבורה: בית הקברות כנרת  שורה: 8  מספר: 18
שנת עליה: 0
נסיבות נפילה לחיל: נפל בקרב בסג'רה במלחמת השחרור
קבוצת השתייכות: חברי כנרת



נולד להוריו מוותיקי הקבוצה. למד בבית החינוך המשותף והמשיך בבית-ירח. ‏מילדותו הצטיין במזגו הסוער ובהתמכרותו העזה בכל אשר עשה. נתחבב על ‏חברת הילדים ועל אנשי כנרת כולם. "גור" היה שם החיבה שלו במשפחתו ‏ובמרוצת הזמן דבק בו. ניחן בשמיעה מוזיקלית מעולה, החל מנגן בכינור אחר ‏כך התמיד במנדולינה בתזמורת המיתרים של הקבוצה ובה הופיע גם ‏כסוליסט. בהתבגרו עבד ברפת, בננות, ובייחוד דבק בענף המספוא. בזמנו ‏הפנוי הרבה בעיסוקי ספורט, במיוחד בשחייה, והיה מראשוני השחקנים ‏בכדורסל בכנרת.‏
בפרוץ הקרבות לקראת קום המדינה להט כולו לפעילות בהגנה. תום של נער ‏ורגש אחריות של מבוגר חברו בו. על אף גילו הצעיר הצטרף לפל"ם והשתתף ‏בקרבות שבעמק-הירדן והגליל-התחתון. בהסתערות הסורים על עין-גב החזיק ‏בחזית, שעליה הופקד, במקלע ה"שפנדאו" והשתתף גם בקרבות צמח המרים ‏ בדביקות, בנכונות ובתושייה. כאשר נפצע הקשר בין המפקדה בכנרת ובין ‏החזית, זנק גור על אופנועו מבלי לחכות להוראה והמשיך כקשר תחת אש ‏האויב. בהבחינו בחברות ותיקות מדגניה א', המשתרכות בשביל הנסיגה ‏לכנרת, עודדן בקריאה מעל אופנועו "מדגניה לא נסוגים, יהיה טוב, ננצח". ‏בנסיגה המרה מצמח לא נטש, יחד עם חברו המבוגר אהרוניק, חילץ את דן ‏כנרתי, הפצוע קשה, ובאחרית כוחותיהם גררו אותו עד למקום הפינוי.‏ בשוך הקרבות חזר לעבודתו במספוא אף תחת אש האויב. לא שקט ולא רגע ‏ והתנדב ליחידת הקומנדו של הגדוד "ברק" ונלחם בקרבות מרים ואכזריים ‏ובפעולות הסתננות אל עורף האויב. מתוך הרגשת וודאות כתב לאביו ‏שבשליחות בחו"ל "להתראות אחרי הניצחון".‏ כשהוקפה סג'רה ע"י כוחות האויב העודפים של צבא קאוקג'י והגליל עמד ‏בפני סכנת ניתוק, הוזעקה לשם יחידת הקומנדו וגור בתוכה. מבודדים, ללא ‏אמצעי לחימה הולמים, ללא מזון מספיק ומים, עמד קומץ המתגוננים בפני ‏
מאות הערבים המסתערים, ובגופם חסמו את הפלישה. בעמדו ליד המקלע ‏שלו ב"משלט המערבי" נפגע גור במצחו מכדורו של צלף ערבי ונפח את ‏נשמתו בו במקום. רק לעת ערב הצליחו חבריו להוציא את גופתו והביאוהו ‏לקבורה בכנרת.
בן 17 וחמישה חודשים היה במותו.‏

קרובי משפחה:
  •  שאול אביגור (אב)
  •  שרה אביגור - מאירוב (אם)



  • אברהם מאירוב - ספר מבקרים הוסף הודעה לספר המבקרים

    יעקב מלמד

     

     

    התכונה שקופצת לי לראש כשאני חושב על גור היא- מנהיגות.

    מנהיגות פירושה, שרוצים לשחק איתך בקבוצת המחניים, להיות איתך בצוות השמירה, להיות בכיתה שלך, וללכת אחריך.

    ההצטרפות שלי למחלקת הקומנדו של גדוד 12 בגולני, היתה קשורה למנהיגות של גור. גור היה צעיר ממני בשלוש שנים ולמרות זאת אני רציתי להיות איתו ולידו. את המכתב שכתבנו לכנרת לפני הצטרפותנו למחלקה, ניסח גור ואני חתמתי.

    לא מזמן, נקראתי לספר ללוחמי גדוד 12 של גולני, המחזיקים כיום את מוצבי החרמון, על הקמת המדינה ועל הקמת מחלקת הקומנדו של גדוד 12.  בנוסף, נפגשתי עם קציני הפיקוד של חטיבת גולני, "במשלט המערבי" בסג'רה, היא אילניה של היום, לספר על המנהיגות של גור. מנהיגות זו תכונה שיש לך אותה כשאתה נולד, או שאין! גור נולד עם חוש מנהיגות שאחריו אפשר ללכת ותמיד מרגישים בטוח וטוב.

    לו גור היה חי היום, אני מאמין שהקשר שלו לכנרת היה נשמר ולא ניתק. הוא היה לוקח חלק פעיל בניהול ובהובלת כנרת, ובדעתו היו מתחשבים.

    הזיכרון האחרון שלי מגור הוא הקרב "במשלט המערבי", בסג'רה. המחלקה שלנו הוקמה בהפוגה הראשונה, ע"י רפי קוצר משער הגולן. (ההפוגה היתה בין 15 למאי 1948 לראשית יולי, ובחסות האו"ם על מנת שאולי הקרבות יפסקו). ההערכות נבעה ממחשבה שימשכו הקרבות ואף יהיו קשים יותר. עם סיום ההפוגה הראשונה, פרצו קרבות קשים שנמשכו עשרה ימים. בגמר הקרבות של "עשרת הימים", הוכרזה הפוגה שנייה. המחלקה שלנו פעלה בלילות, וביום היינו שומרים על משלטי סג'רה, המשלט "הצפוני"- לכיוון צומת גולני, המשלט "המערבי"- לכיוון טורען, וכן הלאה. ביום החמישי, לקראת הצהרים, הזעיקו אותנו למשלט "המערבי". באותו יום גור לא הצטרף. הוא נשאר בבית הספר "כדורי", עם ארבעים מעלות חום. גור לא השלים עם המצב ובא לאחות, סיה בן-יעקב מדגניה א' וביקש כדורים להוריד את החום. היא סירבה והורתה לו לשכב לנוח. גור נכנס לאוהל המרפאה, לקח שני כדורים, עלה על טרמפ והגיע למשלט "המערבי".

    כשהגיע לקיר האבנים של המשלט, מצא שלושה "כנרתים": צבי כהנא, נתניאל כהנא ואנוכי- יעקב מלמד. הוא נשכב לצידנו ואמר: "עכשיו אתם נחים ואני צופה" - רק בא, ומיד לקח פיקוד! זו תכונת המנהיגות שהיתה לו.

    הוא צפה וכפי הנראה, עקב מחלתו, לא נזהר מספיק. אז נשמעה ירייה של כדור.

    גור אמר לנתניאל: "חושך לי בעיניים. תראה שמישהו יחליף אותי". ונדם.

    הכדור פגע בראשו מתחת לכובע הפלדה. חובש שהגיע, קבע את מותו.

    נפתחה אש תופת של הערבים, ולא היתה אפשרות פינוי. העברנו אותו אחורה וכיסינו אותו בשתי חולצות עד הערב. כשירד הערב, הובלנו אותו לסג'רה.

    שיחררו רק את נתניאל ואותי ללוות את גור לכנרת ולהיפרד ממנו.

    על הזמן, הכאב והגעגוע- בדחיפות של אותם הימים, היית קובר את החברים שלך ויוצא למשימה הבאה. המשמעות של אובדן חבר שגדלת איתו ולחמת איתו, מגיעה לאחר תקופה שעוברת.

    אני מתגעגע לגור כל חיי.כשעמדתי ליד קיברו, ושמעתי את אמא שלו, שרה, אומרת: "לבד ילדתי, לבד גידלתי ולבד אני קוברת", היה לי קשה מאוד.

    התמסרתי כל חיי בנאמנות לספר את הסיפור על גור, לילדים, חיילים, מבוגרים, ולכל מי שמוכן ודרוך לשמוע. הסיפור על גור, הוא סיפור על נתינה והקרבה ללא חשבון. זהו סיפור התקופה של מלחמת העצמאות.      

    עם יעקב מלמד שוחחה יעל