תכונה בולטת- דן הצטיין בנגינה על מנדולינה. הוא וגור מאירוב חברו הטוב, ניגנו והתקדמו מאוד, ואני התפעלתי מהנגינה שלו. דן היה מאוד מסור לעבודה במשק. הוא הפסיק את הלימודים והתמסר לחליבה ברפת. בנוסף אימן את החברים המבוגרים בזריקת רימונים והפעלת הנשק.

חסרים לי זיכרונות רבים מתקופת הנעורים של דן מכיוון שאני למדתי בבית הספר "כדורי", ומיד לאחר מכן, התגייסתי לפלמ"ח והייתי רחוק מהבית.

לו דן היה ממשיך לחיות- על סמך המכתבים שכתב ל"נערה", ומופיעים בספר "כנרת בימי מבחן", אני מעריך שדן היה מתקדם מבחינה אינטלקטואלית, חברתית ומנהיגותית.

זיכרון אחרון מאחי דן- איני זוכר מתי התראינו בפעם האחרונה. אני חושב שהיה זה לאחר ההצבעה באו"ם, בכ"ט בנובמבר. דן היה שקוע אז בעבודה ברפת, בנוסף השתתף באימונים וניגן הרבה.

אותי גייסו אז לגדוד השלישי של הפלמ"ח, לגליל העליון. בחורף 47-48, היינו בקיבוץ מנרה ושימשנו כח עזר במקום. באפריל הצטרפנו לגדוד בחולתה. כעבור שבוע, ירדנו לטבריה והשתתפנו בשחרור טבריה, ופתיחת הדרך לגליל. משם עלינו לראש פינה ולהר כנען. בראשון למאי כבשנו את הכפר עין זיתון שחסם את הדרך לצפת. לפנות ערב עלינו לצפת. בחמישי במאי היתה התקפה ראשונה לכיבוש צפת ובה נפצעתי קשה בעיניים וביד. פינו אותי לראש פינה ומשם לטבריה לבית חולים "שוויצר". מטבריה הועברתי לבית חולים בחיפה לניתוחים וטיפולים.

בזמן הכרזת המדינה ובזמן הקרב על צמח הייתי מאושפז ופצוע ולא ידעתי על המתרחש. החלו להגיע פצועים מדגניה ב' וא' שהשתתפו בקרב, אך מכיוון שנפצעו בפה, לא סיפרו דבר. רק כשבועיים או שלושה לאחר הקרב על צמח, הגיע יעקב ישראלי לבקרני וסיפר לי שדן נהרג. אחרי יומיים הגיעה אמא שלי, חנה כנרתי וסיפרה לי את שקרה- דן נפצע בקרב וכעבור עשרה ימים נפטר מהפציעה בבית החולים בטבריה. מצב הרוח היה קשה. רק כשהחלמתי נסעתי לבקר בכנרת.

בבית העלמין קברו את דן ובצמוד אליו את חברו הטוב, גור מאירוב, שנפל אחרי כן בקרב על סג'רה. דן וגור היו חברים צמודים בחייהם, ונשארו כך לאחר מותם. גם אמא ושרה המשיכו יחד לטפל בקברים, לנסוע לאזכרות ולשאת את הכאב שלהן במשותף.

אמא החלה לחפש  מזכרות מדן כמה חודשים אחרי שנפטר מפציעתו. היא שאלה אותי אם יש בידי מכתבים? ואכן היו. אך במהלך המלחמה, בדרך, בקרבות, הכל נעלם לי מהמזוודה. אמא החלה לכתוב וכך היא ביטאה את צערה וכאבה.

יום הכיפורים 13.10.48

לאט לאט אוציא את זה לפועל. למי זה יהיה? לי וגם לא לי. לאמיק השתקן, לאירה, לנח, קשה להיות חייבת. הכל האפיל. חשבתי פעם על ספר משפחה. כעת הכל מתרכז סביב 18 שנה.

שנות חיי דן. על זה אבכה. שמונה עשרה שנים אלה, הם תמצית חיי.

סוכות 18.10.48

ראיתי היום את המקום איפה שפגע בך הכדור, דני שלי, ראיתי איפה שרצת בשארית כוחותיך.

דק'לה שלי. החשבון עם עצמי הוא קשה. קשה מאוד.

7.11.48

גשם ראשון השנה. ירד הגשם עליך דנ'לה, ועוד ירד. וקר יהיה. ואתה שם עמוק בתוך האדמה. ויבוא אחר כך אביב והכל יתעורר. ורק אתה לא. ויגיע הקיץ, חודש מאי. וכך תעבור שנה. ילד שלי. נדמה לפעמים שזה חלום רע.

שנת אבל. כל כך מובן שזהו מינימום. והזמן רץ. הנה גשם. איך להרגיל את המחשבה שהגשם הזה חודר ומרטיב ואין בידי להגן עליך יותר, ילד שלי, מפני קור וכפור וגשם וסער.

אין אתה זקוק לי יותר. וכאשר היית זקוק- הן ידעתי להיות לך לעזר?

הוי , המחשבה הזאת אוכלת ומכרסמת, ילד שלי, דני.

אמא נפטרה שש שנים לאחר נפילתו של דן, ממחלה קשה. אמא ביקשה וכתבה שמכיוון שדן נפטר בל"ג בעומר, יש לשים פרחים על קיברו כל ל"ג בעומר. אבא היה עושה זאת שנים רבות איתי וכיום אני ממשיך זאת. אני בא כל ל"ג בעומר לקברו של דן ומניח פרחים.

עם אמק'ה כנרתי שוחחה יעל