יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

נולד בעיירה גלוכוב (רוסיה). אביו היה שוחט ודיין. עד שנתו ה - 15 למד ב"חדר" ובישיבה והמשיך בלימוד עצמי. מילדותו ספג את הערגה ‏לארץ-ישראל.‏ אחרי פרעות קישינוב עלה לארץ (1906). תחילה עבד בפתח-תקווה. כאן נפגש ‏עם א"ד גורדון ועם נח נפתולסקי, עבר לרחובות ושם נפגש עם מאיר רוטברג ‏ועם אשתו לעתיד - חיה. לאחר שנה וחצי חזר לרוסיה להתייצב לצבא, כדי ‏

לפטור את הוריו מתשלום קנס.‏ אחרי תשעה חודשים ערק וחזר לארץ. מימיו הראשונים בארץ התגבשה תוך ‏רעות ואחווה ה"שלישייה" בנציון, מאיר ונח. בתחילת 1909, עם הקריאה ‏‏"הגלילה", עלה יחד עם 13 פועלים מיהודה ("קבוצת בנציון") לעבודה בחוות ‏כנרת. ב - 1910 קיבלה ה"שלישייה" בקבלנות את סיקול הכרך. אחר כך קיבלה ‏באריסות מפקידות החווה חלקת אדמה על שפת הירדן לניסיון של ‏אינטנסיפיקציה בגידול ירקות, חיטה סינית וצמר-גפן. ב - 1912 קיבלה "קבוצת ‏בנציון" לעיבוד את אדמת הפלחה בסג'רה. משם עברה לכפר אוריה. לאחר ‏שנתבקשה ע"י המשרד הא"י לקבל את חוות כנרת באה הנה ביום ב' חשוון ‏תרע"ד, שהוא יום ייסוד קבוצתנו. ובנציון – אבי הקבוצה.‏ ב - 1919 יצא בנציון עם משפחתו לשנתיים לעבוד במרכז החקלאי. באותו זמן ‏

גם עיבדו חלקת אדמה חכורה במאמץ להגשים שילוב עבודה ציבורית ‏וחקלאות ("קבוצת יפו"). עם שובו לכנרת פתח יחד עם עוד חברים במאבק ‏לאינטנסיפיקציה רפת מודרנית ומטעים (בננות, פרדס וכרם). יזם את העברת ‏הקבוצה מהחצר לגבעה. פעולתו הגדולה הייתה בהחזרת התמר לארץ. "גן ‏רחל" הוא המטע הראשון שביצע בנציון ב - 1933 ועבד בו שנים.‏

שמונה פעמים יצא למסעות מרובי קשיים וסכנות לארצות ערב ופרס, כדי ‏להעביר משם בהסתר חוטרי תמרים לארץ. את מסעו האחרון לפרס ביצע ‏בשנה האחרונה לחייו. כל שנותיו בארץ היה איש הגנה. ערב מלחמת העולם ‏השנייה (1939) יזם הקמת פלוגת חי"ש מגויסת בעמק-הירדן ולקח בה חלק ‏פעיל. בגיל 54 (1941) התנדב לצבא הבריטי. שקד על גיוס מתנדבים וזכה גם ‏להשתתף בפועל בקרבות נגד הצורר. בשובו הביתה התמסר להקמת "אהלו" ‏להנצחת זכר ברל כצנלסון. עם קום המדינה היה פעיל ומפעיל במאמץ לשינוי ‏התשתית החברתית ביישוב על בסיס של עבודה עצמית, קואופרציה ושיתוף.‏ אין כמעט שטח בחיי העם, הארץ, ההסתדרות, התנועה הקיבוצית וכנרת, ‏בנציון לא נתן לו יד. הגיב בעל פה ובכתב, פרסם מדבריו ומהגותו ב"דבר", ‏בעיתונות התנועה ובעיקר בעלון כנרת. פרסם פרקים מתולדות כנרת – ‏תעודה יקרת ערך לתולדות ההתיישבות הקיבוצית בכלל. איש יסוד בכנרת ‏ובתנועה. נספה באסון מעגן בכינוס ההתייחדות עם זכר צנחני ההצלה ‏במלחמת העולם השנייה. לזכרו הוקם בכנרת "בית בנציון", המשמש כבית ‏ציבורי. על שמו נקראים חלקת תמרים בכנרת, "נאות בנציון" – מטעי ‏התמרים בערבה (אילות, יטבתה, עין-יהב, נאות-הככר ועין-גדי), "שדרת ‏בנציון" ‏‏ ‏‎–‎‏ ‏‎ ‎רחוב באילת, וכן רחובות בקריית-חיים ובגבעתיים. אחרי מותו הופיע ‏קובץ ‏

כתביו ודבריו בשם "בנציון".‏

 

בן 67 היה במותו.‏

הניח אחריו את חיה אשתו, בנים-בנות – עמליה, גבע, נגה, אהרון ויעקב, ‏ואתם תשעה נכדים.‏