מתמונתו הניצבת במדף החדר, מביט עלי אחי הצעיר דני, כבר 40 שנה. מבטו רציני ועצוב, אותה תמונה ואותו מבט כל השנים. תמונתו של דני אחי הייחודי, הצטרפה אחרי 25 שנים, על המדף בו ניצבת תמונתו של שולם, דודי הצעיר, שגם ממבטו נשקפת הרצינות והעצבות. שניהם באותו מדף, שניהם קשורים תמיד לחיי. שניהם היו מורים מוכשרים ומבטיחים לבני הנוער בתיכון בית-ירח, ולחברה כולה. כל אחד מהם בדורו. ושניהם מעצבים אותנו בשכול כבד.

תכונותיו, כישרונותיו – כשגמר את הצבא הלך לעבוד בבננות. בבית ירח באותם ימים לא נתנו לעשות תעודת בגרות, אז תוך כדי העבודה בבננות דני התכונן לבגרויות, עשה אקסטרני והוציא תעודת בגרות. דני יצא ללמוד בירושלים מתמטיק ופיזיקה – הוא היה מאוד מוכשר ומצטיין. דני היה איש אשכולות – היתה לו את הציניות של הזמירינים, סרקזם כזה, הוא היה חבר טוב, תלמיד טוב.

בתור ילד דני נורא אהב מוזיקה. ההורים גרו אז בשיכון א' (הבניין של הדרית) היה שם חדר שהנוער המקומי היו שומעים בו מוזיקה – הורי גרו למעלה, דני היה יורד לשם ויושב ושומע מוזיקה עם הנוער. כשגדל אני זוכרת, הוא לא יכל ללמוד בלי שהרדיו ברקע מנגן.

כשדני היה בן 10 בערך, הוא התחיל ללמוד לנגן על הפסנתר, שעמד במבנה שנקרא "עמדה 4", עוד מימי מלחמת העצמאות, שם בעמדה, נעמי ספיר (שמר), שסיימה את הצבא, התחילה ללמד ילדים מכנרת, לנגן על הפסנתר שהעמידו בשבילה שם. דני היה בין התלמידים המעטים שהתקבלו ללמוד אצלה. הוא היה מגיע פעם בשבוע או יותר, לעמדה לשיעור בפסנתר. 

באחד הימים, נעמי פגשה את אמא ואבא שלי, ואמרה להם: "אתם יודעים, כשדני שלכם נכנס לחדר הפסנתר, החדר מתמלא בכישרון" !   זאת הגדרה כל כך נכונה לגבי דני. אמא אהבה את נעמי, ורצתה לנשק אותה. דני לא התמיד בלימודי הנגינה, כי התבגר, מטלות קיבוציות לא השאירו לו זמן לכך, וגם לא היה מקובל שבנים ילמדו לנגן על פסנתר. הצטערתי על כך מאוד, ניסיתי להאיץ בו : "דני, נעמי אומרת שאתה כל כך מוכשר, מה איכפת לך להמשיך לנגן" ? אך לא הצלחתי, הוא ביקש שאפסיק לנדנד לו על כך.

זיכרון אחרון – כשפרצה מלחמת ששת הימים מכל החיילים של כנרת שהיו פזורים, רק מדני ועוד אחד לא קיבלנו מכתב. בסוף אליהו נסע לחפש את הגדוד שלו וגם יעקב מלמד ואז מצאו אותו בריא ושלם על יד קונטרה. שאלו אותו 'למה לא כתבת?' ודני ענה- 'אני אכתוב לכם שהכל בסדר ושניה אחר כך יפול פגז...' היו לנו הרבה ויכוחים על זה, שצריך לכתוב

כשהתחילה מלחמת יום כיפור, התרוצצתי במסגרת תפקידי בקיבוץ, כשלפתע ראיתי את דני בטלפון הציבורי ליד חדר האוכל. שאלתי 'מה אתה עושה כאן?' דני אמר שאינו זוכר את סיסמת הגיוס שלו והוא מנסה לתפוס אחד מהחבר'ה לבדוק אם הם מגויסים.

אמרתי לו שאם יצטרכו אותו ידעו איך למצוא.

למחרת בבוקר קראו לי להיפרד ממנו כי הוא גוייס. אני זוכרת שכולם היו דבוקים אליו, הקיפו אותו וחיבקו ואני רק אמרתי לו "תזכור שחייבים לכתוב".

אם היה בחיים איפה הוא היה היום–  ...היתה נערה שקראו לה ג'ודי שבאה לכנרת, הם התאהבו ולאחר שחזרה לחו"ל היא שבה אליו לארץ ולמדה איתו בירושלים. ג'ודי אף העלתה את כל משפחתה לארץ והם התחתנו כשסיימו את הלימודים. דני היה מורה בבית ירח והיא לימדה אנגלית. אני חושבת שהיום יכלו להיות להם ילדים ומשפחה גדולה.

דני רצה ללמוד ארכיטקטורה אבל כיוון שכנרת נתנה לו לימודים כבר והוא החל להקים משפחה, הוא החליט שידחה את זה.

דני היה מורה נערץ ע"י התלמידים – אחרי המלחמה החבר'ה לא רצו לחזור לביהס בלי דני, הם חשו שאין להם מה לעשות שם. בבית ירח קראו כתה על שמו ועד היום תמונתו ושמו על הקיר שם.

ההתמודדות עם האובדן – כל השנים החזיק אותי שידעתי שאני במקום השני ואני צריכה לעזור לאבא ואמא ולתמוך בהם. אני צריכה להיות חזקה. גם הכתיבה בשנים האחרונות עוזרת להתמודד

אבא נפטר בגיל 94 והקדיש את חייו לזיכרון. כתב כל הזמן. הרגשתי אחריו שאני ממשיכה את דרכו בשמירה על זכרם של דני ושולם

  עם זיוה ליש שוחחה אילת

בראיון מופיעים קטעים מסיפורה של זיוה ליש "דני אחי הייחודי"