לפני מספר ימים, ישבנו, חבורה של בני-כנרת בעיר וילנא. העיר בה נולדו הורינו ובה צמחו ובגרו אל התנועה הציונית.
התייחדנו עם זכרם, קראנו מהסיפורים אותם כתבו על עירם האהובה ושרנו את אותם השירים שהביאו עמם משם והיו שרים אותם עמנו.
בין השירים – שיר אחד ויחיד באידיש – איפֶן-פִרְיפִטְשִיק לקחתי עמי קלטת, בה שר זאב את השיר הזה.
ישבתי שם, נרגש ממה שעובר עלינו, כשקולו של זאב, עדין ונעים לאוזן, בוקע אל חלל החדר ואל לבותינו.
קולו הנעים ודמות פניו בשוררו, הם שעומדים לנגד עיני כל הזמן וכך אזכור אותו.
ועוד אזכור. את הימים בהם עזבתי את הגה המשאית והתחלתי לעבוד במטע הבננות. מצאתי שם חבורה של מבוגרים שמאחוריה שנות עבודה וניסיון בענף.
שמואל זמירין, יוסף שפרירי, ישראליק זמירין ושייקה ברקאי. חבורה שצעדיה כבר מדודים וכל אחד מהם מחזיק בידו מכשיר לדילול נצרים בעל ידית ארוכה. והם צועדים, איש בשורתו, שקועים בעבודתם המקצועית, בוררים ובוחנים איזה מהנצרים להשאיר. ובשורה אחת עימהם מצאתי גם את זאב.
צעיר מהם, זריז, אתלטי, אבל כבר בעל-ניסיון ומחזיק את המכשיר ביד אמונה. היו אלה כולם, אנשים שהתמידו כל שנות חייהם ללכת בתלם, לשרת את הענף החשוב הזה וזאב הולך עמם בשורה, עונה ומגשים את הצפיות וקול שירתו נשמע לעתים קרובות בוקע מבין עצי הבננה הצפופים.
כצעיר ממנו בשנים הסתכלתי איך הוא חובר אל הוותיקים, אל אנשי היסוד, בדבקות-בעבודתו ובחלקת אדמתו.
ועוד אזכור. זאב היה פלמ"חניק בפלוגה ג' בכנרת. בגמר השרות הצטרף ונשאר.
מעולם לא שאלתי אותו מה משך אותו להישאר אתנו. אבל מאז אותן שנים אני זוכר אותו כאדם זריז, ספורטאי המפעיל את כישוריו וחבר נאמן בכל מקהלה ששרה. לקולו הצלול, החזק והנעים הייתה תמיד משמעות מרכזית בהופעתה של כל מקהלה. איכות שירתו חיפתה על כל שגיאותינו ותרמה להצלחת ההופעה והחג.
במרוצת השנים התאחדו משפחותינו בקשר של גאולה ופטליק ורבו השמחות אותן חווינו יחד.
הגיעו ימים של מחלה. צר ועצוב היה לראות את זאב באחרית ימיו ואת כאבם של רות, הבנים והבנות. מלאי הערכה צפינו בכל בני המשפחה שהקדישו את כל העזרה ותשומת הלב והקיפו את זאב בהרבה הרבה אהבה.
עתה, באה המנוחה, בא הסוף ובאת, זאב לשכון במקום היפה הזה, באדמת כנרת, ביתך.
נזכור אותך במיטבך – עובד בבננות ושר....

נוחה בשלום