יש למלא לפחות אחד משדות החיפוש

יוסי נולד בקבוצת כנרת, בשלהי מלחמת השחרור. כנרת, שליקקה את פצעיה מהמלחמה, התברכה בלידתם של יותר מ - 30 תינוקות באותה שנה, ויוסי היה אחד מהם.

בדיוק כשמלאו לו שנתיים, נתקף במחלת שיתוק-ילדים, במגפה שפרצה אז בארץ (עדיין לא היה אז חיסון למחלה). יוסי הקטן נלחם על חייו במשך ימים רבים, בטיפולם המסור של הוריו והמטפלות בכנרת, גבר על המחלה, אך נשאר נכה בפלג גופו התחתון. מיד עם חזרתו מהטיפולים הרפואיים, השתלב יוסי בחברת הילדים בני-גילו, ולמרות הנכות הקשה שנותרה בו, עשה והשתתף עם הילדים הבריאים בכל - בטיולים, במשחקים, במלאכות שונות ובלימודים, כשהוא מקובל עליהם והם, החברים, מסייעים לו בשמחה.

יוסי היה בן המחזור הראשון של בית-הספר בכנרת. את לימודי התיכון עשה ב"בית ירח" - ביה"ס התיכון האזורי של עמק-הירדן. נבנו עבורו אופניים מיוחדים, איתן היה מגיע לכל מקום. היה תלמיד מצוין, במיוחד במקצועות הריאליים ובאנגלית. כאשר כל בני כתתו התגייסו לצבא, עשה יוסי רשיון-נהיגה על אוטו מותאם בשבילו, והשתלב בהסעות ועזרה להנהלת הקיבוץ.

ב - 1968, כשהיה בן 20, נקלע לתאונת דרכים קשה. היה מחוסר הכרה במשך זמן ארוך , כחצי שנה, ונשאר לטיפולים ושיקום במוסד מיוחד בגדרה, וב"בית לוינשטיין". כשהגיע הביתה, לאחר תקופה של יותר משנה בשיקום, התברר שהוא מרותק לכסא גלגלים, דבר שדיכא אותו ולא איפשר לו להתמסר לפעילויות. הענין בחברה ובחברים הלך ודעך, והוא נשאר לטיפולם של הוריו.

ב - 1974 נפטר אביו, אבי מרגלית, באופן פתאומי. שתי אחיותיו, שגדלו איתו בכנרת, נישאו ועזבו ויוסי נשאר עם אמו סוניה, שהמשיכה לסעוד אותו ולארח לו לחברה באופטימיות וברוח טובה, בלי ויתורים, בנסותה ללא ליאות לדרבן אותו לחיים. בשנים האחרונות הצמידו אליו אח, שסעד אותו וארח לו לחברה, ומאוחר יותר עבר להתגורר ב"בית הדר", מאחר ובריאותו התרופפה

מאד. היה יושב במרפסת ומעשן סיגריות ללא הרף, התענוג היחיד שנותר לו.

,בן 52 היה כשגופו וריאותיו לא עמדו יותר במבחן החיים. הוא נפטר בשנתו בבית החולים "פוריה". כל חייו היו מאבק, ורובן שנות סבל רב.

השאיר אחריו את אמו סוניה, את אחיותיו - נורית ורינה ובני משפחותיהן.