65 שנים חלפו מאז נפל זמיר בקרב הנורא בצמח והוא עדיין אחי הקטן – הצעיר ממני ב-11 חודשים.

וחוזר אלי החמשיר שכתב לסיק:

ילד קט ושחור עיניים – בא אלינו ממצרים

בא אלינו מקהיר – הלוא הוא דהאן זמיר

זמיר הפך כבר אז לנער גבה קומה, מעורה בחברה ובעבודה במשק. ככל שבגר התגלו תכונותיו הבולטות של זמיר. היה פעיל בחברה בדרכו – בפתרון בעיות שדרשו חדוד מחשבה, בביטוי הומוריסטי בציור קריקטורות, אהב לרקוד, לצייר, לשרוק. היה מקובל בחברה אך לא קיבל מוסכמות. היה חוקר, מתוכח כדי לדעת את הסיבות, את המשמעות לכל דבר, היה שותף ואף יוזם שובבות נעורים – אך תמיד שמר על נימוס וכבוד למבוגרים ובעצם לכל אדם.

ככל בני גילו הצטרף לפל"ם של כנרת, אשר יחד עם חברים מבוגרים יותר התאמנו אחרי העבודה והלימודים. הם נקראו לקרבות שהחלו באזור טרם הכרזת העצמאות.

וב-ה' באייר ב-15 למאי בשבת בבוקר, בשעת שעור של עזרה ראשונה, נקראו לצאת מיד לתפוס עמדות בצמח, רצו לחדרים, התארגנו- פָּטֶס מעל לנעליים וחגור על בגדי העבודה, יצאו עם ברכת שלום ממי שהיה בחדר. אני לא הייתי שם.

כעבור יומיים של לחימה בצמח ובקרָנטין הוצאו למנוחה במשטרת טבריה. ביום שני התארגן ביקור.

אמא שפרה היתה עסוקה בדיון על פינוי ילדי כנרת. אבא מאיר ואני נסענו. זמיר היה מכונס בעצמו ולא הרבה לדבר. לא העלתי על דעתי שזאת פגישתנו האחרונה.

למחרת ה-18 במאי – יום שלישי השחור. התעוררתי עם זריחת החמה כשברקע קולות מלחמה. עליתי על גג הבית האמצעי, שם היו אנשים, ונגלה לעינינו מחזה נורא – ממורדות הגולן וגם מכיוון אלחמה גלשו המונים, דמויות שחורות, טנקים ואנשים, שכיסו את כל רוחב העמק. כל הגל השחור הזה מתקדם ומגיע לצמח. עמדנו על הגג מהופנטים כמו בסרט אימה. מישהו צעק לנו: מה אתם עושים שם, משוגעים, זה מסוכן, רדו מיד מן הגג!
בחצר היתה כבר מהומה לא קטנה- התחילו להגיע משתי הדגניות אנשים עם תינוקות וילדים- התחיל פינוי הילדים (מאוחר יותר גם פינו את ילדי כנרת). הגיעו גם כוחות תגבורת שונים – פלמ"חניקים ומגויסים אחרים. החברים והחברות בכנרת עשו הכל כדי לעזור. לכולם דאגו למזון ושתיה וכל זה בליווי הפגזות ויריות. התחילו להגיע פצועים לטיפול במרפאה המאולתרת במרתף המתפרה בבית הדרומי.

אבא ישב בבית מול הרדיו וקלט את הפקודות בערבית שנתנו הסורים לצבאם, תרגם אותן לעברית ואני הייתי רצה בתעלות ומביאה למפקדה בחלק הצפוני של כנרת, קרוב לצריף של חנה חרמוני, וחוזרת למקומי.

נפוצו ידיעות על הרוגים רבים, לכנרת התחילו להגיע השמות.

נתה נגשה אלי ואמרה "זמיר נהרג, את צריכה להגיד את זה לאבא. חכי לי כאן אני אביא תרופה להרגעה." כששמעתי בשורת איוב זו הרגשתי דחף עצום לברוח. הרגשתי יד כבדה דוחפת אותי בגבי והתחלתי לרוץ בין התעלות, נפלתי, קמתי, רצתי בלי לדעת לאן!

נגה הציעה לי ללכת לאוהל שלה, הגעתי לשם אך לא מצאתי מנוח, חזרתי, ספרתי לאבא וזה היה כל-כך כואב! אמא לא היתה בכנרת, נסעה עם ילדי הגן שלה שפונו. לא ניתן לה – לו – לנו להיות יחד ברגעים קשים אלה.

אני יודעת שאבא היה שבור. לא נחומים, לא שבעה, לא משפחה, לא חברים- כלום!

המלחמה בעיצומה, הימים חמים והקרבות נמשכים והנופלים מתרבים ואין אפשרות להביאם לקבורה.

רק ביום שישי 21/5, ביום הרביעי אחרי הקרב, מביאים אותם לקבורה בקבר אחים בדגניה. 41 הרוגים ועוד 1 בת דגניה א'. המראות קשים, הריחות נוראים, הזיהוי קשה, נעזרים בסימנים שעל הבגדים.

תוצאות הקרב על צמח, על הדגניות, על העמק כולו, ידועות. החזקנו מעמד ואנחנו פה בזכות כל אותם הלוחמים שחרפו נפשם, אלה שנפלו ואלה שהוסיפו לחיות.

וההורים השכולים – השקיעו את עצמם בעבודה, במשימות שמלאו את נפשם. חיו עם הכאב אך לא אפשרו לו לשתק אותם.

ואני – עם הגעגוע לאחי, חלומות על כל מה שיכול היה להיות ולעשות!

במכתבו של בן גוריון שנשלח לבן-ציון אחרי הוצאת הספר "כנרת בימי מבחן" כתוב:

"איני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הזמירים והדנים והגורים וחבריהם המרובים..."

רק אז שמתי לב למשמעות הצרוף המיוחד של שמות "השלושה"

הדנים = היכולת לדון, לשקול ולשפוט דברים.

זמירים = הצורך להיכנס למחוזות הנפש והאמנות, בנגינה, בשריקה ובציור.

והגורים = הצו הפנימי למלא את הנדרש עד תום. בלי חשבון, בשלמות, תוך אחריות בעבודה והגנה על הבית.

אביבה דהאן ישראלי

ת.נ.צ.ב.ה.