אחי ירון

הייתי נערה בת 15 כשהעירו אותי באמצע הלילה במהלך טיול בכדי לספר לי כי קרה משהו נוראי ושאחי הגדול ירון נפל בצבא והוא בסה"כ בן 21.

הנסיעה במונית הביתה לכנרת הייתה ארוכה ומבלבלת – כל הדרך ניסיתי לעכל ולהכיל את רוע הגזרה שנחתה עלי ופילחה את השקט והשלווה של משפחתי.

כשהגעתי הביתה ופגשתי את הורי ראיתי זוג הורים שבור ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את אבא שלי בוכה, תמיד חשבתי שאנחנו משפחה חזקה וששום דבר לא יוכל לשנות זאת וברגע אחד הכל פשוט התנפץ.

אחי ירון היה אח מיוחד, האח הבכור שלי – שממנו יכולתי לשאוב בגרות, אהבה, חוויות ותחושת של הערצה: ספורטאי מצטיין, חבר טוב ובעיקר הבן הבכור של ההורים שלי- דבורה ואלי, מקור לגאווה.

זכור לי כי ירון היה מגיע הביתה מהצבא ואמא כמובן הייתה דואגת מראש שהחדר שלו יהיה מסודר ובמקרר יחכו בקבוק קולה ועוגה טובה. עיקר האירוע היה המפגש לקפה של אמא ב- 16:00 על הדשא, כל המשפחה הייתה יושבת ביחד ושומעת את סיפורי הצבא והגבורה מבית היוצר של ירון. אמא לא הייתה מפסיקה לנשק ולחבק אותו, ואבא תמיד הביט בו במבטי הערצה בזמן שדיבר ושיתף אותנו בקורותיו. כמובן, כשירון היה מסיים את הקפה הוא מיהר להמשיך ולנסוע לקיבוץ יגור, לפגוש את אהבתו - חברתו דאז – עמית פז, איתה תכנן לגור בכנרת כשיסיים את השירות הצבאי. אפשר להגיד שלא כל כך אהבנו את העובדה שעמית לוקחת מאתנו את ירון, ובכל פעם היינו מתעצבנים על כך שזמן האיכות שלנו עם ירון מועט ומספיק בקושי ולא הצלחנו להבין שבסך הכל הבחורה תפסה לאחי את הלב.

כשעברתי את גיל 21 היה לי מאוד קשה לעכל את העובדה שעכשיו אני עוברת את גילו של אחי הבכור, וזה בלתי נתפס מבחינתי איך זה קרה שירון מת כה צעיר ולא הספיק כלום בחייו הקצרים.

אני מפליגה רבות במחשבותיי, איך יכלו להראות היום חיי אילו ירון היה כאן. דמעות חונקות את גרוני, בעודי כותבת שורות אלו ועוצמת את עיניי ומדמיינת אותו: בחור כבן 40, גבוה בוגר ויפה, בעל משפחה עם ארבע ילדים ואישה יפה, שגרים להם בכנרת ועדיין נפגשים אחר הצהריים לקפה של אמא ב- 16:00, ירון בטח היה הופך להיות חבר טוב של בן זוגי והיה דוד מדהים לילדי, פוגש אותם על מדרכות הקיבוץ זורק איזו הערה צינית או מדביק נשיקה וחיבוק גדול עם תחושה של פירגון, חיבה ואהבה. וכאשר אני פותחת את עיניי אני מרגישה כל כך חזק את תחושת ההחמצה הגדולה ביותר שחוויתי בחיי, של אדם מיוחד שהיה לי אח כ- 15 שנים בלבד ובנקודה הזאת הכל מסתיים

 ותמיד תשאל השאלה שברור לי שלקבל עליה תשובה לא אוכל – מודע דווקא לנו זה קרה?

אוהבת ומתגעגעת עמית לב – אחותך הקטנה.