רסיסים...

"... היו הרבה חורים שחורים בזכרונות ילדותי. חברתי אמרה פעם, שאם ההורים שלי היו יכולים לספר את סיפורם, אולי היה לי יותר קל לספר את סיפורי שלי." (רוזלינד מק'פי, מתוך: "האשה של

פיקאסו")

***

עד סוף כתה א', אבא לא היה כמעט בתמונת-החיים שלי... הוא היה בתמונות שבאלבום; תמיד במדי-צבא של הבריגדה העברית, כשברקע – מדבריות צפון אפריקה או, נופים של מים וערים

באירופה...

***

למדתי להכיר את אבא שלי, שמואליק שטראוס ז"ל, דרך הדואר, שהביא לי את מכתביו, ובהם רישומים יפהפיים, שניסו "לספר" ולתת אינפורמציה על מקום שהותו, דרכי תפקודו וכד'. אמא מהעבר השני, שלחה אליו את ציורי/שירבוטי וכך התנסתי בסוג של תקשורת ו"שפה", עוד לפני ששלטתי והיכרתי על בוריה שפת-אם כלשהי.

בעזבון מכתביו, קראתי לאחר שנים, שכתב לאמא, שבין כל צילומי "הארטיסטיות העירומות", שתולים

החיילים מעל מיטותיהם, בולטים ה"ציורים" של בתיה בת השנתיים, שלוש, ארבע...

***

באחת מחופשותיו הנדירות, בליל ירח בהיר, טיפסנו על גג "הבית האמצעי" גבוה-גבוה והשקפנו מזרחה על הכנרת הנוגהת לאורו של כדור-הירח. למחרת היום, היינו אמורים להסב יחד ולצייר את הרשמים שנקלטו.

ציורו מצוי עמי עד היום.

***

בשבתות הספורות שהצליח להגיע הביתה, טיפלנו יחד בגינת הקקטוסים שכה אהב. הוא היה נוהג לסמן על הקיר שליד הגינה את גובהם של הקקטוסים ולידם – בצבע אחר, את גובהי שלי. תמיד ביקש שאבטיח, שעד לחופשתו הבאה, אצליח להשיג את הצמחים הדוקרניים הללו ב"תחרות הגובה"

ואזכה להעלות את הרף.

***

אחד מימי האושר שלנו, היה אותו יום בחודש מאי, כשהג'קרנדות פרחו בסגול חריף והרדיו בבית-התרבות הישן בישר על קיצה של מלחמת העולם השניה.

אמנם, השמחה היתה מוקדמת ותהליך השיחרור התמשך עוד זמן ארוך מהמצופה (שנה נוספת...) אך לא פסקנו לקוות ולהאמין שעתה, נכונו לנו ימים טובים יותר, בהם גם נתחיל להדביק באלבום,

תמונות מחיי משפחה.

***

כשאבא השתחרר וחזר לכנרת, השתלב בענף הבננות ואח"כ בדיר הצאן. אמא עשתה הכל כדי להקל עליו את משבר ההיקלטות בקבוצה, לאחר העדרות כה ממושכת של חמש שנים וחצי.

הוא היה רועה את הצאן בהרים ובעתות הפנאי – שוקד על סיפרות מקצועית ונעזר בידע שלה כרפתנית.

באחת השבתות, יזמה טיול ארוך ומייגע בהרים, והכל- כדי להראות לו מהו צמח העולש והיכן הוא

גדל, לאחר שקרא בספר הנוקדים, שצמח זה מזיק לקיבתו של הצאן...

***

בתקופה הקצרה בה זכתה לגדלני יד ביד עם אבא, כאב לאמא, על שהוא מאזין ומשמיע באזני, אך ורק מוסיקה קלאסית (כבן למשפחה "יקית" מתבוללת), בעוד היא, העדיפה למעני ולמענה את

המוזיקה "שלנו" - - - פרקי חזנות...

***

האור שנגה זמן קצר בחיינו, הועב בענן כבד: מלחמת העצמאות, גיוסו של אבא (שוב...) והידיעה הברורה שהוא לוקח חלק בקרבות קשים... זוכרת אני מאז, מספר "פגישות של רגע" בין קרב לקרב והרבה תקוה בדבריו: "...גם זה יגמר, צריך לקוות!" – קיווינו. זה לא עזר...

בערב חג השבועות, בסוף כתה ב', אבא לא היה כבר בתמונות החיים שלי. תמונותיו נותרו באלבום...

***

מדי שבוע עלינו לבקר אותו במעלה ההר, בבית-הקברות בראש-פינה, לאורכו של כל הקיץ החם והקשה של שנת תש"ח. חשנו שצריך להיפרד (והפעם לתמיד...), לפני שיצאנו ב"מרין קרפ" הישנה אל העולם הרחב, לארה"ב.

צילמנו במקום הציורי בו הוטמן (לראשונה...),

תלולית-עפר למזכרת...

***

בתיה אלישע

(שטראוס)